סרט שהוא נכס
לא היה פשוט למצוא השבוע (אמצע ינואר 2025) מי יבוא איתי לראות את "הנכס". יותר מדי חברות וחברים שמעו שעם כל הכבוד, הסרט ככה וככה, ושחבל על הזמן (במובנו המקורי). אז כמעט נסעתי לבד להקרנת צהריים ב"לב" בת"א, כי מבתי הקולנוע בחדרה ובזכרון (הסמוכים יותר לביתי) הסרט כבר ירד, אבל אחותי הקוסמית א' שמחה לבוא איתי, ואתם לא מבינים כמה היא התרגשה מהסרט, ושפכה דמעות כמים, וצחקה (גם אני!), ואיזה כיף היה לנו.
כי זה באמת סרט מתוק, חכם וממזרי, כמו הרומן הגרפי הנפלא של רותו מודן (עם עובד, 2013) שעליו הוא מבוסס, ומצד שני מאופק ועדין מהרגיל בסרטים מקומיים; אמנם לפעמים התחשק לי לצעוק למסך כדי לעודד את הדמויות לעשות כל מיני דברים (כמו לקרוא "היי סבא!" בסוף) ולקדם את העלילה, אבל בסופו של דבר דווקא יפה וחכם בעיניי שרגשות רבים נאמרים יותר דרך העיניים ושפת הגוף מאשר בקול. שרון סטרימבן (הנכדה מיקה) נפלאה ממש, מהשחקניות האלה שהולכות ונעשות יפהפיות מול עינייך מרגע לרגע, וגם הפולני הצעיר שמחזר אחריה, והפולני המבוגר של רבקה'לה מיכאלי, שהיא נהדרת כרגיל, והצילומים, והדיאלוגים, והעריכה, והתאורה, והפסקול, פשוט תענוג של סרט.
אז למה לא כולם רצים לראות אותו בהמוניהם? יכול להיות שהוא פורט על מיתרים דקים ושקופים, שאולי לא מכוונים אצל כל אחד, ומי שאין לו כאלה לא מרגיש את זה? אולי אם הוא היה בצ'כית או בהונגרית הוא היה מצליח יותר? בעיניי הסרט מקסים ומרגש ומעורר חשק לחבק את האחיות דנה מודן (שביימה) ורותו מודן ולהגיד להן שהן נהדרות ושיעשו עוד כמה סרטים כאלה. לכו, לכו, לפני שיירד גם מהקולנוע הסמוך לביתכן ♥