הנסיכה ההפוכה
נטעלי גבירץ
תשמעו, צריך אומץ בשביל לכתוב ספר כזה לילדים, וגם לי נדרש אומץ לקרוא אותו, כי הייתי שם בזמן אמת, כלומר אני מכירה את רוב הנפשות הפועלות ואת הסיפור שלהן וגם אצלנו בבית קרה משהו דומה, די במקביל, וקצת רעדו לי הידיים כשפתחתי אותו. אז אולי תגידו – על מה את מדברת? כולה ההורים של גיבורת הספר נפרדו כשהיתה כבת 11, ילדת שמנת עם הורי שמנת בבית-ספר לילדי שמנת, יש עוד אלף כמוה, ביג דיל. אז בהתחלה ההורים שלה רבו המון ואז הם התגרשו ואמא שלה עברה לחיות בדירה קטנה לא רחוק מאבא, מה כבר קרה? והילדה מקובלת בכיתה ויש לה אח קטן וחמוד וחברות טובות וכולם בריאים ומתפקדים, והיא אפילו קיבלה תפקיד נחשק בהצגת בית הספר, איפה צריך פה אומץ, בחיאת?
ובכן, כל הפרטים האלה הם רק קישוטים חיצוניים, כידוע. הנפש הצעירה נחבטת ונשרטת בשעת משבר, גם כשמסביב הכל נראה מוגן, חיובי ומלא חיוכים. אבל לכי תהפכי את הפלונטר הזה שקרה לך כילדה מתבגרת וערער את עולמך לספר שיעניין ילדים וגם יגיד להם משהו מהותי – וכל זה כששני ההורים שלך עדיין חיים! הרי צריך ים של תעצומות נפש בשביל לספר אמת (לדברי הסופרת בראיונות ובפוסטים לקראת יציאת ספרה), גם במסווה של סיפור דמיוני, על הורים אהובים שהכאיבו בבלי דעת לילדיהם מתוך מצוקתם הפרטית, אפילו כשהכל כתוב ומתואר בשיא העדינות והרמיזה, כפי שהיטיבה נטעלי גבירץ לעשות כאן. אני עצמי לא מעזה לכתוב את סיפור ההתבגרות שלי כל עוד אמא שלי מסוגלת לקרוא אותו, אם בכלל; וזה אפשרי כנראה רק כשכל הנפשות הפועלות התפייסו היטב עם עברן, עם עצמן ועם האחרים, וגם לזה דרוש אומץ.
כנרמז בשמו, הספר נוגע בפער שבין הציפיות שאחרים תולים בך לבין התשוקה לברוח מהן, כמו הפער בין "נסיכה" ל"הפוכה", והוא מסופר בשני קולות – לסירוגין: חלקו מתאר (בדפים צהבהבים) מה עבר על הילי ומשפחתה בתקופת הגירושין, בגוף שלישי, ואת השאר (בדפים תכלכלים) כותבת הילי ליומנה בתור האלטר-אגו שלה – הנסיכה לואיזה, המכוּנה 'הנסיכה ההפוכה'. את היומן קיבלה הילי מאמה ביום שבו נודע לה על הגירושין, כדי שתוכל לפרוק בו רגשות כמוסים, אבל היא מעדיפה לבחור נתיב יצירתי משלה לנתב אליו את הבלבול, המועקה והבדידות ולברוא לעצמה עולם פנטסטי: במקום לכתוב על רגשות ועל מצוקה, כמצופה ממנה, היא תכתוב סיפור די מבדח על נסיכה שלא עומדת בציפיות, עם הורים מלכותיים שהיא חוששת מאוד לאכזב, עד שבּתוֹם הרפתקאות מסמרות שיער מתברר שכולם מקבלים ואוהבים אותה כמו שהיא, גם באקדמיה למלוכה וגם בארמון, שאליו היא חוזרת בסוף הטוב, הדמיוני. בניגוד לאנדרלמוסיה שהילי מאפשרת לבת-דמותה לחולל בעולם המומצא, התמודדותה שלה עם הציפיות ממנה בעולם האמיתי מתבטאת ב"מרד" מעודן ומופנם, שלא יפגע באיש (מלבדה), אדרבא – הסיפור שהיא כותבת עוזר גם לאחיה הקטן להתגבר על מצוקתו שלו. הרישומים העדינים והיפים של רעיה קרס נראים כאילו גיבורת הספר עצמה ציירה אותם, וזה נהדר. ספר מעורר מחשבה והשראה, קריא ומרתק, שמכיל הרבה יותר מהמלים שבהן הוא כתוב, לבני 9-12. (130 עמ')
ספריית פועלים