ג'יין יאנג הצעירה

איך אני שמחה שלקחתי אותו לסיני בראש השנה (עם עוד ערימה), כי כמעט קטלגתי אותו כצ'יק-ליט ובא לי לקחת איתי ספר משמעותי, אבל האמנתי לחברה חכמה שהמליצה עליו בחום – ותקשיבו, מזמן לא קראתי ספר כל כך מענג, כל כך אינטליגנטי ומבריק, ואפילו (כן, המלה המעצבנת הזאת) מעצים. ויותר מזה: בערך במחצית הספר מצאתי את עצמי צוחקת בקול רם, מתפקעת מצחוק עד דמעות, לבד בערסל מתחת לדקל, פעם ועוד פעם עד שהייתי שטופת דמע, גם מצחוק וגם מרוב אושר והתרגשות על הסיפור, על הדמויות הנהדרות ועל הכתיבה. שמתי לב שיותר ויותר ספרים נכתבים כמונולוג בגוף ראשון (מה שעוזר מאוד לקורא להתחבר לדמות המספרת) – ולא רק מפי הגיבור הראשי, אלא גם של שאר הדמויות המככבות בספר, שסיפוריהן בגוף ראשון שזורים בעלילה לסירוגין או בזה אחר זה: תעלול ספרותי נאה ביותר, המאפשר לקורא לקלוט מצבים מסוימים מנקודות מבט שונות ולהרכיב כך בעצמו בהדרגה את הסיפור השלם – וככל שמסתתרות יותר הפתעות מעבר לפינה, כך ההנאה גדולה יותר. וזה קורה לא מעט גם בספר הזה. הוא מחולק ל-5 פרקים, שכמעט כולם מונולוגים מפי הדמויות הראשיות – כולן נשים מהממות, כל אחת בדרכה, מגיל 66 ועד 13 – ולא אפרט יותר מדי, כי כל פרט עלול להיות ספוילר. אספר רק שיש גברת שמתוארת לאורך הספר מפי האחרות כמפלצת שטנית כזאת, שאת כבר שונאת אותה בלהט לפחות כמותן, עד שלפתע את פוגשת אותה בפרק משלה (היחיד שאינו כתוב כמונולוג) – ומתאהבת בה לגמרי. הקטע שבו הגברת נואמת כאוטומט בפני קהל ומנהלת עם עצמה במקביל דיאלוג פנימי סוער הוא אחד השיאים הקומיים הנפלאים בספר.