

תעלומות מלון נוף לחוף
אמיר חרש
מעודד מאוד לגלות ספר ילדים משובח שנוגע בפצע עכשווי כואב – המפונים הרבים מספור, שנאלצו לעזוב את בתיהם מאז תחילת המלחמה ולהתגורר במגורים זמניים – ומשתמש בו בתבונה כרקע טבעי להתרחשויות בעלילה. כך מתוודע קהל היעד הצעיר אגב אורחא קצת יותר מקרוב לבעיה אקטואלית, ולעובדה שגם בית המלון הכי מפנק הוא לא תחליף לבית, לא למבוגרים וגם לא לילדים. הכל התחיל כשיוצרו, הסופר אמיר חרש, נסע כבר בשבוע הראשון של המלחמה למלון של מפונים ושוחח עם חבורת ילדים משדרות, ולאחר מכן המשיך ונדד בין מלונות שונים בדרום, נפגש עם מבוגרים וילדים והעלה את חוויותיהם וסיפוריהם על הכתב. כך בעצם נולד הספר הזה – שהפך לספר ראשון בסדרת "הבלשייה", ויש לקוות שאחריו יבואו עוד ועוד.
הספר מתרחש אם כן בבית מלון שמארח מפונים, מוקדש "לכל מי שנאלץ לישון רחוק מהבית", וככה הוא מתחיל: "נדב ישב לבד בלובי של מלון 'נוף לחוף' ושתה שוקו חם עם קצפת. המשפחה שלו מתארחת כבר הרבה שבועות במלון הזה, ונמאס לו לגמרי. נמאס מהבריכה, נמאס מהמשחקייה, נמאס מהמסעדה ונמאס מהספרייה ונמאס גם מההופעות ומההפעלות. די, נמאס. אם הוא יראה עוד ליצן אחד או עוד 'אמן חושים' אחד, הוא יצרח. לא היתה ברירה אלא לעשות משהו בעצמו. ומה שהוא החליט לעשות זה להיות בלש. הוא לקח דף מפינת היצירה וצייר עליו מקטרת, שזה הסמל הבינן-לאומי של הבלשים. מעל המקטרת הוא כתב באותיות דפוס יפות: 'כאן הבלשייה – נדב הבלש פוטר כל באיה'. וגם כשאמא אמרה לו שהוא כתב את זה בשגיאות כתיב, הוא החליט להשאיר את זה ככה. דווקא. שיהיה יותר אמיתי. הוא מצא את הפינה הכי אפלולית בלובי של המלון וקבע שם את המשרד של הבלשייה. הוא הדביק את השלט לשולחן בסלוטייפ, שתה כוס אחרי כוס של שוקו חם עם קצפת וחיכה ללקוחות".
והלקוחות אכן מגיעים – אמנם לא מיד, ולא בכמויות, אבל נדב מתגלה כילד שיודע להתבונן סביבו ולהסיק מסקנות נבונות, ואחרי שהוא מצליח לפתור את התעלומה הראשונה, הוא גם צובר לו מוניטין, ועם המוניטין באים כמובן "לקוחות" נוספים ומתגבשת סביבו חבורה. כבר הפתיחה הנ"ל מעידה שאמיר חרש יודע לכתוב לילדים, כי כתיבתו אמינה וטבעית, לא מתאמצת ולא מתיילדת, ופשוט כיף לקרוא את סיפורי התעלומות שלו, גם אם הם מתרחשים על רקע מציאות שרחוקה מלהיות כיפית. ספר נהדר לבני 8–11 (160 עמ', לא מנוקד, איירה בכישרון: הילה נועם, ערכה: תמר הוכשטטר).
עם עובד