דברים שאי אפשר לראות
אנדי ג' פיצה, סופי מילר
מדי פעם יוצא לי להתלהב מספרי ילדים שתרגמתי בעצמי, ובחיי שאני אובייקטיבית. הרי אלמלא הספר מצא חן בעיניי מלכתחילה, לא הייתי רוצה לתרגם אותו, וכבר היו דברים מעולם. למזלי מגיעים אליי לתרגום מותק של ספרים, כמו הספר הזה למשל, שג' בן החמש וחצי נדלק עליו ממש ומבקש לקרוא בו שוב ושוב, ולחלופין הוא יושב עם הספר לבדו ומקריא לעצמו – גם מהזיכרון, וגם כי הוא מכיר את כל האותיות – ולמרבה השמחה הפונט כאן גדול, צבעוני וקריא מאוד.
הקסם העיקרי של הספר טמון לדעתי בכך שהוא מסב את תשומת לבם של קוראיו הצעירים לעובדה שיש בעולם דברים רבים שאי אפשר לראות; וכפי שאמר השועל ב"הנסיך הקטן", הרי הדברים הסמויים מן העין הם החשובים באמת, ובשביל ילד קט זה בהחלט כיוון מחשבה מרתק ואף מטלטל. מכאן ואילך לוקח אותנו הספר למסע בין דברים שאי אפשר לראות – כמו ריחות וקולות, תחושות ורגשות – ויש חשיבות רבה בעצם המודעות למצבי החיים השונים האלה, ובעיקר בַּשִׁיוּם שלהם, כלומר מתן השם לתחושה ולרגש. שהרי כבר ידוע שכל עוד אין לנו מלה או שם לתחושה או לרגש, אנחנו לא מודעים אליו (כפי שבילדותי המלה "תסכּוּל" לא היתה קיימת עדיין בעברית, ולכן לא ידענו שאנחנו מתוסכלים, אלא לכל היותר מאוכזבים, עצובים וכיו"ב).
האתגר שעמד בפני יוצרי הספר היה לצייר את הדברים האלה, שאין להם צורה, ולטעמי הם עמדו במשימה בגבורה ובכבוד. בתחילת הספר ציירו לנו זוג משקפיים בלתי-נראים "כדי להבחין בדברים שאי אפשר לראות"; בדפים הבאים ניסו לתת צורה, צבע והבעה לקולות, לריחות, לטעמים, לתחושות ולרגשות – ואף הזמינו את הקוראים לנחש איזה ריח, קול, טעם או מצב-רוח יש לאיורים האחרים. ג' מתפוצץ מצחוק בחלק מהדפים: בדף שמתאר הד, למשל, כלול הד שמשמיע אח קטן החוזר כהד אחרי דברי אחיו הגדול, וזה מזכיר לג' את אחיו הקטן נ', שאכן מהדהד אותו בלי הרף. בדפים הבאים הוא אוהב לחפש סוגים שונים של מצבי רוח ורגשות שמחים ועצובים, להתבונן בעמוד שמראה מהו כוח פנימי ואיך הוא עוזר לנו כשאנחנו פוחדים מדברים שיכולים להועיל לנו, כמו רופא שיניים או להצביע בכיתה, לחשוב מה עושים כשעצב בא להתארח (פשוט מארחים אותו עד שיעבור), ואיך לגרום לעצמנו לפרוץ בצחוק בעזרת צחקוקים מזויפים. בקיצור, יופי של ספר לגילאי גן וראשית קריאה (50 עמ'), כעת בהנחה נאה באתר ההוצאה.
אגם