כשהיינו לבד בעולם

מכאן מתאר הספר באופן מכמיר לב את גבורתו של הילד המספר, שמנסה לשרוד לבד בעולם עם אחיו הקט, ומתאפק לא לבכות לידו כי "אסור שיראה כמה נורא הכל, כי אז הוא יהיה עצוב" ומבטיח לו שאמנם כעת הם לגמרי לבד בעולם, "אבל אני אטפל בך יפה-יפה. הכל יהיה כרגיל". ומאחר שהבית נעול, הילדים בונים לעצמם בחצר מין בית מקרשים, ומסדרים לעצמם מיטות מערימת עלים יבשים, והאח הגדול מנסה להכין עוגה בעזרת ביצים, סוכר, קמח וחמאה שהוא מבקש מהשכן (אבל אין תנור, אז האח הקטן אוכל את הבלילה בידיים ישר מתוך הקערה) ואפילו מצליח לבנות "טלוויזיה" מקרשים ולשעשע את אחיו הפעוט בעוד הוא עצמו מרוסק מצער, ו"הרוח נשבה מבעד לסדקים" בבית הקרשים הרעוע, ושני הילדים היו "מסכנים כל כך" שהאח הגדול פורץ בבכי, אבל האח הקטן עדיין חושב שהכל משחק, וכשהלב שלך כמעט נשבר מגיע הסוף הטוב – הצפוי מראש לכל מי שקורא את הספר בעיניים בוגרות – שבו אבא ואמא מגיעים הביתה, והטעות המצחיקה של הילד מתבררת, ואז הכל באמת חוזר להיות כרגיל, עד כדי כך שהספר מסתיים בצורה אגבית לגמרי, והלב מתרחב ונרגע.