אהבה בקריות
מיקי מלץ
איך להגדיר את הספר הזה? אם הגיבור המספר הוא תיכוניסט הומו בָּאָרון, שעובר משבר התבגרות לא פשוט, האם נכון לסווג אותו כספר נוער פרו-להט"בי? ובכן, לתחושתי, ממש לא. עובדה שעד היום לא הצליחה המתלהבת הקשישה לצלוח אף ספר בז'אנר הזה, גם לא את המהוללים שבהם, ובכלל ספרים לנוער פחות מדברים אליה, ואילו את "אהבה בקריות" דווקא בלעה בסקרנות ובהנאה רבה. הספר גם לא בדיוק מכוון לנוער של היום: העלילה מתרחשת ב-1977, בערך כשבני הדור של הח"מ התחילו את חייהם הבוגרים, כך שהקריאה בו היתה לה גם סוג של דפדוף באלבום זכרונות נוסטלגי.
אבל בחלקו האחרון של הספר קרה לקשישה הנ"ל משהו בלתי-צפוי: מה שהגיבור עובר שם הציף לה במפתיע שנה אפלולית בנעוריה, שבה היתה מתה מבפנים והמשיכה להתנהג כלפי חוץ כאילו הכל כרגיל, ממש כמו שקרה לנער ההומו, ורק בזכות סיפורו המטלטל הצליחה לראשונה להתחבר באמת לנערה שהיתה אז ולחמול עליה כראוי. עם כל הכבוד, לא בטוח שגילוי כזה שהיה קורה לה בספר לנוער. רק מאוחר יותר קראתי בהארץ ראיון עם הסופרת, שבו הודתה כי הנער ההומו ג'ימי (לא ברור למה נקרא כך, לצערי) שבחרה בו כגיבור ספרה איפשר לה סופסוף לכתוב דרכו את סיפור החניכה הפרטי שלה – ואז הכל התחבר.
כשסופר מבוגר כותב כמתבגר בגוף ראשון, עליו להיות מוכשר מאוד כדי כדי שנאמין לגיבור/ה שלו, ומלץ עמדה במשימה הזאת מצוין (למעט כמה התחלקויות קטנות של ניסוח בוגר מדי). אבל את האפילוג, הפרק האחרון והמבריק על אלוהים, "הבשורה על פי ג'ימי", מורגש לדעתי שכתב מישהו מבוגר, ואולי אפשר גם לנחש שהכותבת היא אשה (חכמה במיוחד, כזאת שמתחשק להיות חברה שלה). ועם זאת, הוא בהחלט מסוג הדברים שעשויים להעסיק מתבגרים בעלי נטייה פילוסופית, ולכן – גם אם החיבור שלו לספר מעט תמוה – לא הייתי מוותרת עליו. ספר מיוחד במינו, גם למתבגרים אבל בעיקר למבוגרות (285 עמ', ערכה: אורנה לנדאו, כעת במבצע באתר ההוצאה). שאפו גדול, מיקי, והלוואי שתמשיכי לכתוב ♥
שְׁתַּיִם