מה לך נשמונת

איזו מוזה תבחר בי עכשיו/ כשתחלוף על פני הכפר/ ותבחין בי יושבת על המדרגה/ עם החיות/ בטרנינג מהוה, שיער סתור/ וקפקפים?/ זיק בעיניים היא לא תפגוש כאן/ גם לא נוצות טורקיז/ או לחיי תפוחים./ מבט חטוף יספיק לה/ להימלט מכל הדעת/ אל נשמות גועשות יותר/ לא כמוני/ שמחפשת מלת אהבה/ באבן שושן" – כך נפתח הספר, ומיד את מתאהבת בנשמונת הזאת, שאומרת בשיר הבא "כבר אין בי הדָּרוּךְ הזה/ להתפרץ החוצה כמו תלמידים/ אחרי הצלצול" (איזה דימוי יפהפה, אומרת אמא שלי). או בשיר אחר, ששמו "אומץ": "כשהיינו ילדות/ עמדנו מצחקקות סביב צואה של כלב/ מתחרות באומץ/ לנגוע// עכשיו אנחנו עושות את זה/ עם המלה/ זיקנה". ועוד אחד, שיסביר הרבה יותר טוב ממני למה השירה של אגי משעול כל-כך מרגשת מצד אחד ומנחמת מצד שני – ואכן, פתיחתו נבחרה לשם הספר: "מה לך נשָׁמוֹנת/ שכך את מפרפרת/ בתוך הגוף שהוא ביתך/ שגילו אינו גילך,/ מה לך יחידה שככה נתקעת/ במנהרת הזמן/ צורחת ביונדאי הכחולה/ עם פול אנקה/ You are my destiny/ כאילו עדיין את בת שש-עשרה/ כאילו יכול מישהו אחר/ להיות גורלך– "