היינו משונים
עמוס נוי, רוני אלדד, אריאל זינדר
מה קרה לנו. כבר יותר משנה אנחנו כל כך משונים. עברנו טלטלה, עברנו משהו נורא ששינה אותנו, ואנחנו עוד לא יודעים איך ומה ומי אנחנו בתוכו. אנחנו בפוסט-טראומה. כמו ילדים שבבת אחת גילו שאמא ואבא שלהם הם לא באמת, שהבית לא באמת, שכלום לא באמת, שהכל רק נדמה ותכף יתפוגג ואולי עדיף שקודם נתעלף כדי שלא נראה ולא נרגיש ונחשוב שהכל היה חלום. והנה באו שלושה משוררים נהדרים והצליחו לתמצת, לזקק, להשמיע את קולם בשבילנו על הדבר הזה, על מה שקרה לנו, על מה שקורה שאין בשבילו מלים, והם מצאו מלים, והנה הן.
כל אחד מהקולות שונה, וכל אחד מצליח בדרכו לגעת בלב הפצוע. הנה, עמוס נוי: "מָה אֵלֶּה הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה שֶׁבָּאִים/ בַּלֵּילוֹת שֶׁאֵינָם לֵילוֹת/ וְהֵם לֹא חֹמֶר וְלֹא רוּחַ/ וְהֵם לֹא דָּבָר וְלֹא דִּבּוּר", או "בְּכָל צַפְרָא דְּשַׁבְּתָא אֲנִי רוֹצָה לָמוּת", אוֹ "אֲנִי אֶעֱמֹד בַּמַּעְגָּל הַגָּדוֹל שֶׁל דְּבָרַי/ וַאֲדַבֵּר עִם הַמֵּתִים בְּלָשׁוֹן מֵתָה וְאוֹמֵר בְּרִבּוּי –/ נִשְׁבָּעִים אָנוּ בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל/ שֶׁאֵינֶנּוּ זָזִים מִכָּאן/ עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ", או "אַל דְּאָגָה אֲנִי מוּגָן בַּחֶדֶר/ וְזֶה נִכְנָס דֶּרֶךְ דְּלָתוֹת נְעוּלוֹת/ וְזֶה עוֹבֵר דֶּרֶךְ קִירוֹת עָבִים/ וְזֶה נִרְאֶה בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת/ וְזֶה צוֹעֵק בְּלִי קוֹל אֲבָל קוֹלוֹ/ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ". והנה, רוני אלדד: "מָה אַתְּ רוֹאָה: / אֵשׁ בּוֹעֶרֶת בַּחֲנוּת פְּרָחִים, אֲנִי רוֹאָה/ בְּתוֹךְ הַבַּיִת יְלָדִים טוֹבִים, אִישׁוֹנִים זוֹרְחִים/ קַסְדוֹת אוֹפַנַּיִם לְרֹאשָׁם מִפַּחַד תּוֹתָחִים/ אִשָּׁה צוֹעֶקֶת אֶל הַטֵּלֵפוֹן בַּלָּהַת שְׁמוּעָה"(...) "מָה אַתְּ רוֹאָה, אֲנִי רוֹאָה/ הָיִינוּ מְשֻׁנִּים, כֻּסְּתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵפֶר מַלְאָכִים/ תַּנִּים חָרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְּלָדִים פְּקוּחִים/ לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱלוֹהִים". או "מִישֶׁהוּ מַמְשִׁיךְ לְדַבֵּר אֵלֵינוּ מִתּוֹךְ הַחֲלוֹם/ אַף שֶׁעֵינֵינוּ פְּקוּחוֹת/ מְדַבֵּר מִלִּים יְשָׁנוֹת, בְּשָׂפָה שֶׁהִכַּרְנוּ –/ אֶתְמוֹל וּמָחָר, עֵשֶׂב, גְּדִי, אִמָּא, בֵּן, לַיְלָה, יוֹם,/ קוֹל דּוֹאֶה מֵעַל הַשָּׁעוֹת, הַמִּלִּים נֶחְבָּטוֹת בַּשִּׁמְשָׁה וְנוֹפְלוֹת, אֲנַחְנוּ/ חוֹפְרִים אֶת דַּרְכֵּנוּ בְּתוֹךְ פְּעֻלָּה אֲטוּמָה".
והנה אריאל זינדר, בצרור שירים שכתב בבית החולים הדסה עין כרם תחת הכותרת "נִשָּׁאֵר פֹּה", צרור מראות שהוא רואה בבית החולים, בלובי: "וּבְכֵן שֵׁב לְךָ, יִתְרוֹצְצוּ לְפָנֶיךָ מִשְׁפְּחוֹת הַפְּצוּעִים,/ קְצִינוֹת הַנִּפְגָּעִים, אִוְשׁוֹת סְתוּמוֹת שֶׁל מַלְאָכִים,/ שְׁמוּעוֹת רָעוֹת, אַזְעָקוֹת, נוֹשְׂאֵי בְּשׂוֹרָה, נוֹשְׂאֵי קְנִיּוֹת,/ יִתְרוֹצְצוּ עַל פָּנֶיךָ הַסַּכִּינִים הַמְּעַוּוֹת, תֵּן לָהֶן/ בֶּאֱמֶת יָמִים רָעִים הֵם יָמֵינוּ כָּאן, תֵּן לָהֶם/ שֶׁיְּאַכְּלוּ אֶת נְשִׁימוֹתֶיךָ אַךְ כִּמְעַט. שֵׁב, זוֹ פְּקֻדָּה./ חַכֵּה עַד שֶׁתֵּדַע". אוֹ "מַדּוּעַ לֹא אֶסַּע כָּאן בַּמַּעֲלִית:/ כִּי בֹּקֶר אֶחָד בְּתִשְׁרֵי נִפְרַם הַצְּרוֹר הַכָּמוּס/ שֶׁל כָּל מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁיָּכוֹל לִקְרוֹת/ וּמָה שֶׁזָּלַג מִשָּׁם לֹא בְּקַלּוּת יַחֲזֹר". אוֹ "אֵין שֶׁקֶט. הַנְּשִׁימָה הִיא שַׁרְשֶׁרֶת מִשְׁקוֹלוֹת לֹא לָנוּ./ אֵין שֶׁקֶט. וְלֹא הַמֵּתִים הֵם הַצּוֹעֲקִים. אֵלֶּה אֲנַחְנוּ, הַחַיִּים". וכל מלה אמת, כאילו נכתבה גם מדם לבך, לפני שידעת שיש מלים. תודה לכם, שלושה משוררים נהדרים ואמיצים, שנתתם לנו קול, כי היינו משונים, ואנחנו עדיין משונים כל כך שקשה לנו להכיר את פנינו במראה, והלוואי שידענו לאן אנחנו הולכים מכאן. הספר הזה הוא עדות מצמררת על הפוסט-טראומה שלנו, ואם בעוד כמה עשרות שנים עוד נהיה פה ומישהו ירצה לדעת מה עבר עלינו בשנה הזאת, הספר הזה יספר לו (56 עמ', 40 שקל בחנויות כמו המגדלור, סיפור פשוט, אדרבא, או במייל meshunimbook@gmail.com).
עצמית