חמש ארוחות ביום

הסיפור הראשון, "מעילי", שהתפרסם ב-2017 באסופה "עד קצה הזריחה", חזק ביותר. זמיר מספרת בו כיצד אמה, המקבלת את ביקוריה אצלה באדישות גמורה, זיהתה לפתע את מעיל הגשם שלה שבּתה ניכסה לעצמה ולבשה באחד הביקורים, והבת משתגעת: "אני הייתי אז בת 50, המעיל היה בן 30 לכל היותר, הזכרונות אמורים להימחק מן המאוחר אל המוקדם, והנה, את המעיל היא זוכרת – ואותי, שהקדמתי אותו ב-20 שנה, לא". הייתכן שהמעיל נצרב בזכרונה של האם עמוק יותר מבת הזקונים שלה? זמיר גם מתארת בכנות מפוכחת את ה"הווי" שנוצר במסדרונות המוסד בין קרובי החולים, שכבר השלימו עם המצב ורק באים ויושבים בשתיקה, אבל "פעם בכמה זמן מישהו מחליט פתאום להתמרד" – ואז שומעים במחלקה צעדים נמרצים ונחושים לעבר אחד החדרים, ואחרי דקה או שתיים עולים "קולות שידול או תביעה תקיפה שעניינם צעידה, לפחות עד קצה המסדרון, לפחות הלוך, לפחות עד העמוד. שוב ושוב נזרקת מלת העידוד 'קדימה', בּרוֹך, בכעס, בתחינה, בניסיון אחרון, כאילו אפשר (...) למשוך החוצה את מה שהולך וקורס לתוך עצמו".