מה את יודעת
מעין רוגל
סודות מהמטבחון: איך מתגברים על כמויות ענקיות של ספרים מסקרנים שאת רובם אני רוצה לקרוא? השיטה שלי: לפזר ערימות קטנות של ספרים בפינות שונות של הבית והמרפסת, כאלה שנוח לקרוא בהן, למשל ליד שולחן האוכל (מאז ילדותי התרגלתי לקרוא בזמן האוכל, כמו אבא שלי; בארוחות משפחתיות נאלצנו שנינו להסתפק בתוויות על בקבוקי הבירה השחורה), ערימה קטנה ליד הערסל במרפסת, גבעה נאה ליד המיטה ועוד. עם זאת, ההחלטה איזה ספר מהערימה לקחת ליד תלויה מאוד בעטיפה, כמובן – בדיוק כמו בחנות ספרים. ולספר הזה יש עטיפה מנצחת! מרחוק נדמה בכלל שזה פרצוף: הנעליים הן עיניים, המשולש ההפוך הוא האף והכתם האדום – פֶּה. רק אחר כך מתחוור שאלה נעליים, ושזהו צל, ואז מבינים שלא סתם צל, אלא של מישהו שאיננו שם. וואו (עיצוב :אמרי זרטל). והשם – מה את יודעת, בלי סימן שאלה, משפט שאת מיד מפנה אל עצמך: מה את יודעת באמת. כלום.
עכשיו שגמרתי לקרוא, אני מתפעלת עוד יותר. לא קראתי את שלושת ספריה הקודמים של מעין רוגל, אבל ספרה החדש אינו מותיר מקום לספק – מדובר בסופרת מוכשרת. הטקסט בצילום העטיפה לא יצא די ברור, אז אספר בקיצור: עדי, גיבורת הספר, עוברת לגור ביישוב יוקרתי ליד חבריו הקרובים של בעלה הטרי, בבית שעוצב לפי טעמו; החבר-שָׁכן הקרוב אליהם ביותר, רז – מנהיג קהילה כריזמטי וסוג של גורו – נעלם ממש בתחילת הספר, ועדי היא האחרונה שראתה אותו, לפנות בוקר, יושב בפתח הבית ופניו אל הגשם. את הפרט הזה היא לא מספרת לאיש, לא לחברים ולא למשטרה וגם לא לבעלה, אפילו לה לא ברור בדיוק למה; בהדרגה היא שומרת לעצמה עוד כמה פרטי מידע, וזה אחד הדברים המסקרנים שמושכים אותך לקרוא הלאה.
העלילה המרתקת עוקבת אחר מחשבותיה של עדי ומשייטת בין פלאשבקים, רמזים וחשדות, בשילוב ציטוטים ממשנתו של רז, שאינה בלתי מעניינת, למרבה השמחה, והסוף – מעולה. אגב, סימן השאלה שנעדר משם הספר דווקא מופיע בגדול על הדש הפנימי, כשחלקו העליון מצויר כפרופיל אנושי – ומייצג בעצם את סמל הקהילה של רז (עיצבה: שרית עברני). ומי שייכנס לכתובת האתר שבתחתית הדש, ha-kehila.com , יגלה אתר קיים שמסביר על הקהילה ועל המורה שלה, כאילו הכל באמת. ואולי הכל באמת, מה את יודעת. באתר "עברית" אפשר לקרוא את הפרק הראשון. מומלץ בחום (288 עמ')
זמורה