זמן שאול

בהתחלה את קצת מרחמת על שאול סמל, הסופר המזדקן הגָרוש, שיוקרתו וזוהרו כבר דועכים כי מזמן לא כתב שום דבר מלהיב, ואַת גם לא נוטה לחבב אותו, עם כל השטיקים והמניפולציות שהוא מפעיל על סובביו, אבל ככל שאת לומדת להכיר אותו, את לא מסוגלת לעזוב את הספר מרוב דאגה וחרדה לשלומו ולשלום הדמויות המקיפות אותו. ואז את שמה לב שמזמן לא קראת ספר שמתמקד בגבר (ועוד ספר שכתבה אשה) – נדמה לי שרוב העלילות שקראתי בשנים האחרונות התמקדו בנשים, או בבני נוער, או בדמויות על הספקטרום – באמת לא זכור לי מתי קראתי ספר שמתבונן בעולם דרך עיניו של גבר לבן, אגוצנטרי ושבע בגיל העמידה, שאינו סובל מפגם אקוטי כזה או אחר, ומצליח לרתק את הקוראת עד כדי כך. וזה לא ששאול סמל נטול פגמים, אדרבא, אבל את הולכת ומגלה אותם בהדרגה, בעוד החרדה שלך הולכת וגוברת, ואיתה הסקרנות לדעת איך זה ייגמר. ולמרות כל הניחושים וההשערות שלך תוך כדי קריאה, הסוף מצליח להפתיע אותך כליל.