הרוח בערבי הנחל

"הרוח בערבי הנחל" היה הספר הראשון שאבא שלי, אוריאל אופק ז"ל, העז לתרגם – כשהיה בן 28 או 29: בעט ציפורן "פרקר", בדיו ירוקה, מילא דפים על דפים בשקדנות בכתב הפנינים שלו, צמוד באדיקות למילון אנגלי-עברי, בלי לשתף שום מו"ל בהחלטתו לתרגם את יצירת המופת של קֵנֶת גְרָהָם, שעדיין לא היתה מוכרת לקורא הישראלי. כשסיים, מיהר אל ידידו המו"ל ישראל זמורה והניח על שולחנו בגאווה את דפי התרגום, שקרא לו בשם "הרוח אשר בערבות". "אוּרינקה," אמר זמורה בצער, "איחרת ביום. אתמול חתמנו חוזה על התרגום עם יונתן רטוש." כעבור שנים נסגר המעגל הזה, כשאבי זכה להוציא את תרגומו בהוצאת "מחברות לספרות". וכעת נסגר עוד מעגל קטן, ספרותי-משפחתי, כשהתבקשתי לעדכן את התרגום שיצא ב-1984 לטובת הקוראים הצעירים של האלף החדש. מעולם לא הייתי משוחדת בדעתי המקצועית על אבי האהוב; לטעמי, לצד מחקריו הרבים בספרות ילדים והלקסיקון המקיף שלו על מחברי ספרי ילדים בארץ ובעולם, תרגומיו לקלאסיקה של ספרות הילדים הם פסגת יצירתו. תרגום הוא מופתי, בעיני, כשהקורא מתפעם מלשון הספר עד כדי שִכחה שלא נכתב בה במקור. כך הרגשתי למִקרא תרגומו של אבי לספרו של גרהם, שכדי לבטא את עושר שפתו בעברית נדרש לא פחות ממשורר. כשהתחלתי במלאכה, חשבתי שאצטרך רק לרענן את העברית – אף ששפת התרגומים של אבי נותרה נהירה וקולחת גם כיום, וקשה לומר שנס לֵחה. אבל עד מהרה גיליתי שמלאכת העריכה מחייבת בעצם תרגום מחודש, וליתר דיוק – ללכת בעקבות תרגומו הלירי של אבי, צעד-צעד, וליצור בעזרתו תרגום נאמן ומעודכן יותר לימינו. כמי שמאמינה שספרות היא הדרך הטובה ביותר ללמוד ולהעשיר את השפה, לא נרתעתי ממילים "גבוהות" בתרגומו של אבי, פרט לביטויים ולניסוחים שהקורא העכשווי היה מתקשה להבין, ואני מקווה שמלאכת השכתוב לא פגמה ביופיו. עם זאת, כאמור, פה ושם היה צורך לשנות כמה דברים מהותיים. מאחר שחבורת החיות המאכלסת את הספר היא למעשה חבורה של גברים, אחד השינויים המתבקשים ביותר היה להחליף את הגירית מהתרגום הקודם לבעל חיים "גברי", ולכן היא הפכה כאן לסמור; הגירית והסמור שייכים לאותה משפחה, ויש אפילו סמורים שפרצופם מפוספס. גם מינה של הלוטרה הומר לטובת לוּטֶר. בהזדמנות זו תוקן גם שמו של החולד לחפרפר, לטובת הדיוק הזואולוגי, והעכברוש (שכיכב בכמה תרגומים קודמים) הפך לנברן מים, הלוא הוא היצור שאליו כיוון גרהם במקור. (...)