מיו, מיו שלי
אסטריד לינדגרן
תעלומה ספרותית: איך קרה שאשה שוודית אחת ידעה לכתוב גם את ספר הילדים שהכי הצחיק אותי בילדותי, היחיד ששבתי אליו שוב ושוב וחיזק ועודד אותי ונתן לי כל כך הרבה כוח ואושר ("גילגי"/"בילבי") וגם את ספר הילדים הכי עצוב וקשה שקראתי מימי, שמהרגע הראשון אוחז לך בלב בכוח ובעדינות שאין דומה לה ולא מרפה, מעסה ומלטף וממתיק סודות, משורר שירים ענוגים ומפליא לנגן על מיתרים נסתרים – וכל הזמן הזה, ברקע, לוחש לחש עצוב ונואש וחרישי, כמעט בלתי-נשמע, עד שהלב רוצה להתפקע?
אסטריד לידנגרן כתבה ספר שכולו שיר געגועים, שיר שמושר מעומק לבו של ילד חולם, כתוב בשפת החלומות – פואמה מושלמת ללא חרוזים, ובכל זאת כל מלה בה מדויקת ומתנגנת כמו זִמרַת ציפורים ביער. איך היא ידעה להיכנס ללב חולם של ילד קטן ובודד ולתת לו מילים? והרי מעולם לא היתה ילד, אלא ילדה, וכתבה את הספר (ב-1954) כשהיתה בת כמעט 50, אבל הספר שלה כתוב היישר מתוך לבו התם של ילד ממין זכר; והיא משוררת את שירו הצלול כך שייגע בכל מי שיודע להקשיב, בלי קשר לגילו, למינו או לרוח התקופה שבה חי, וכעת הוא יצא בתרגום חדש. מה אוכל לספר עליו בלי לקלקל את הקסם? די בשמו בלבד כדי שהלב יתחיל לזלוג: "מיו, מיו שלי" – כמו להגיד "אהוב שלי" שלוש פעמים ברצף, בשיא הרוך, במצלול נעים לאוזן כמו פכפוך מי נחל. זהו סיפורו של ילד יתום, שישב על ספסל בחורשה ולפתע בא שד ענקי ולקח אותו אל "ארץ מרחקים", שם הוא מגלה כי הוא בעצם נסיך, בנו האובד של מלך ארץ מרחקים שהתגעגע אליו כל-כך, שקורא לו "מיו, מיו שלי" בלי הרף ומרעיף עליו את כל החום והאהבה והמתיקות שלבו של אבא מסוגל להכיל, ונותן לו סוס פלאי ששמו מירמיס, והילד מבלה בנעימים וטובל באושר, עד שמתברר שנועד לו תפקיד כבד מנשוא – להילחם באביר האפל, התגלמות הרשע עלי אדמות, והוא יוצא למשימה הנוראה יחד עם חברו הנאמן יוּם-יוּם, רכובים על סוס הפלא הלבן, ואת השאר תגלו בעצמכם.
ספרים כאלה הם ההוכחה שאי-אפשר לחיות חיים מלאים בלי ספרות ושירה, כי את חוויית הקריאה בספר כזה אי אפשר לשחזר בשום מדיום אחר, את קורי הקסם של המלים שלוכדים לך את הלב ומועכים אותו עד בכי. גם התרגום הקודם של דניאל נחשול, בעברית נושנה וחלומית ולירית להקסים, היה נפלא בעיניי, אבל דנה כספי היא המתרגמת הטובה ביותר שכל סופר שוודי יכול לאחל לעצמו, והיא הפליאה לתרגם גם את הספר הזה. המהדורה הנוכחית מוקדשת ליחיעם פדן ז"ל, "שהיה בעל הבנה כה עמוקה לתוך הלב והנפש של הסיפור", ובזכותו יצא הספר בתרגום החדש. הפעם הוא אינו מנוקד, ואולי טוב שכך, כדי שיקראו בו גם ילדים גדולים (בני 10 ומעלה-מעלה). מומלץ בחום לכל מי שיש לו בלב ציפור שיודעת לשיר, ולא פוחד למרר בבכי מסֵפר גאוני (141 עמ', ערכו: איילין מוסקוביץ וענבל גיל, איורים: יוהאן אגרקרנס, כעת ב-70 שקל באתר ההוצאה).
פעמון