ביצה לשבת

יש פה הרבה דברים יפים, שקשה להסביר אם לא קוראים את הספר, אבל אנסה. ראשית, כשהילד יהושע חוזר מהלול בלי ביצה (כי הוא ילד, והוא סקרן, אז פעם הוא מנסה לזרוק את הביצה העגלגלת כמו כדור, ולמחרת מנסה לשאת אותה על ראשו, ולמחרת מחזיק אותה קצת יותר מדי בכוח, ולמחרת רוצה לראות אם יש בה אפרוח... וכן הלאה) - אמא לא גוערת בו, אלא רק אומרת פעם אחר פעם "יפה, בן. למדת היום דבר מעניין". היא גם לא מזהירה אותו למחרת "אל תעשה כך ואל תעשה כך" אלא חוזרת שוב על בקשתה העניינית: "יהושע! לך אל הלול והבא לי ביצה". ובניגוד לספרי ילדים רבים מהזמן האחרון, שמכילים ומקבלים בנדיבות (מוגזמת לעתים, בעיניי) את בדיקת הגבולות הפראית של גיבוריהם הפעוטים, כאן באמת כל אזהרה או גערה היא מיותרת - שהרי הילד אכן לומד בעצמו דברים מעניינים מאוד.