החוקים
ליאורה גרוסמן
איך לתאר את הספר הנפלא הזה? יש משהו מיוחד, גאוני אפילו, בדרך שבה הוא בנוי ומעוצב. עובדה: כשאני חושבת עליו, אני רואה בדמיוני רומן גראפי – וזה ממש לא נכון, שהרי הדפים מלאים שורות של טקסט כמו ספר רגיל, אבל!!! משהו בבנייה ובעיצוב שלו, בכך שיש שלוש כפולות רצופות של קומיקס שחור-לבן בפתח הספר וגם במרכזו, ושכל פרק נפתח בקלוז-אפ ענקי של פני הדמות הדוברת בו, על הבעת פניה המיוחדת, כל זה הופך את חוויית הקריאה לוויזואלית יותר מהרגיל, ועל כן מרגשת יותר, מה שעשוי כבדרך אגב להקל על דור הטיקטוק לצלוח את הספר העבה הזה בהנאה, אינשאללה.
מי שעוקב כמוני אחרי ליאורה גרוסמן בפייסבוק יודע מזמן שהיא לא רק מאיירת עסוקה ומורה מבוקשת לאיור אלא גם כותבת פורה ומחוננת, שאם נתקלת בפוסט ארוך שלה אין לך ברירה אלא לקרוא אותו עד הסוף ולהתרגש ו/או למות מצחוק, כך שזאת לא אמורה להיות הפתעה שהיא כותבת ספר; אלא שזה לא סתם ספר, אלא יצירה לתפארת. החלוקה לפרקים – לעתים קצרים עד קצרצרים – שכל אחד מהם הוא מונולוג של אחת הדמויות הראשיות, מזכירה התוודעות לדמויות בסדרת טלוויזיה, ומאפשרת לנו כמה נקודות מבט ויכולת הבנה גדולה יותר, כמו גם תוספת עומק לדמויות. ביניהן בולטת כמובן ללה, הגיבורה תרתי משמע, המצטיירת כבת-דמותה של גרוסמן (שחתומה על הספר גם בשמה הרוסי) וקשה שלא להתאהב בה, ובכלל קשה שלא להיסחף רגשית אחר העלילה הבנויה לתלפיות.
מה עוד יש לומר ולא נאמר, והרי אינני הראשונה שמהללת את "החוקים"? רק שכדאי מאוד-מאוד להשיג אותו לילדים בני 10–15, כי הוא מצייר להם תמונה של התבגרות בלי זיופים, ומראה להם שבסופו של דבר הצדק כן מנצח, ושחוקים שממציאים אותם לבד הם לפעמים הכי טובים ולפעמים צריך לדעת גם להתגמש איתם. ושאין כמו משפחה, ושאין כמו חברים, ושאין כמו כלבים, ובסוף הספר יש גם כתובות שימושיות של ארגונים למען בעלי חיים, כי הספר עושה צדק גם עם כלב שקוראים לו דווקא, והוא אפילו קיבל את כפולת הקומיקס של האמצע לגמרי בשבילו, ואיזה כיף שיצא בישראל ספר נהדר כזה והלוואי שיתורגם להמון שפות (320 עמ', ערכה: נועה מנהיים, להשיג בחנויות הספרים, או בהנחה באתר ההוצאה).
כנרת, זמורה