מיילו בממלכת החוכמה

גיבור הספר, מיילו, הוא ילד כמו רוב הילדים שכולנו מכירים: "כשהיה בבית הספר השתוקק להיות בחוץ, וכשהיה בחוץ השתוקק להיות בפנים (...) כשהיה במקום אחד רצה להיות במקום אחר, וכשהגיע לשם לא הבין מדוע טרח. דבר לא עניין אותו – ובפרט דברים שהיו צריכים לעניין אותו". נשמע לכם מוכר? אבל ביום שבו מתחיל הספר (וגם נגמר!) הוא מוצא בחדרו שער אַגרָה משונה (כשמו של הספר במקור, The Phantom Tollbooth) ועובר דרכו במכוניתו הקטנה בעזרת מפה של אתרים ומקומות מופלאים בעלי שמות כמו ציפיות, עצלתיים, בּוּרוּת וים הידע. ציפיות, למשל, "זה המקום שחייבים לעבור בו בדרך לאן שרוצים להגיע, ויש כמובן מי שאף פעם לא מגיעים מעבר לציפיות". בעצלתיים "אף פעם לא קורה שום דבר", ואילו במילונופוליס מוכרים וקונים מלים; כאשר מיילו עומד שם למשפט לאחר שגרם לבלגן, ומבקש מהשופט הזועף "משפט קצר, בבקשה", אומר לו השופט: "מה דעתך על לֵך? זה המשפט הכי קצר שאני מכיר." מיילו וחבריו מושלכים לכלא ופוגשים את המכשפה הטובה קדרותא חלושעס, שמדריכה אותם איך להגיע (במסע מפרך ורב סכנות) אל הנסיכות הגוֹלוֹת כפתור ופרח – ואז ישוב הכל לתיקונו. במקום ושמו נקודת-מבט הם פוגשים בילד שמרחף באוויר וצומח כלפי מטה, עד שרגליו יגיעו לאדמה, כמו כל משפחתו, כדי שיוכלו לראות את הדברים מאותה זווית. הילד עצמו רואה מה נמצא מאחורי הדברים, ומשפחתו עוזרת לו בכל השאר: "אבא שלי רואה את מחצית הכוס המלאה, אמא שלי רואה את מחצית הכוס הריקה, אח שלי רואה חשבון, דודה שלי רואה את הצד השני של כל מטבע, אחותי הקטנה רואה מתחת לפני השטח (...) ומה שהיא לא מצליחה לראות נמצא מתחת לכל ביקורת". וזה רק קצה הקרחון של ההברקות המילוליות והפילוסופיות בספר הזה, שמצליח להעביר לקוראיו שלל תובנות נפלאות וחכמות בעזרת שנינות, הומור ודמיון פרוע. כפי שבטח שמתם לב, הטקסט מציב אתגרים לא פשוטים למתרגם – וכולי ירוקה מקנאה לנוכח הפתרונות המעולים שמצא יניב פרקש. איזה תרגום מבריק ומענג! לאורך כל הקריאה נדמה שהספר נכתב בעברית במקור, ואין מחמאה גדולה מזו למתרגם (אני רק תוהה מדוע קרא למלך מילונופוליס "אַזָז" – כמו באלף-בית הלועזי, Z-A – ולא "אַתָת", אבל אולי מישהו בהוצאה יסביר לי). כל מה שכתוב בגב הספר (ר צילום) – אמת לאמיתה.