אבטיח עם זנב
לי עברון
לפעמים לקרוא ספר שירה זה כמו להציץ לתוך תיבת מכתבים פרטית של הכותב אל עצמו, כשהוא מאיר בפנס קטן על הרהור חולף ומוצא שהוא יפה ומרגש ומבקש להיכתב כשיר. אז מה נאמר על ספר שעולה על גדותיו מרוב שמחת האהבה, ומצליח לצמצם את האושר הגועש הזה למלים ספורות, פשוטות, מדויקות? הרי אין כמעט מעשה פרטי ואינטימי יותר מזה.
ובעיקר כשהאהבה היא בין שתי נשים. נדמה שרק כך היא יכולה להיות כל כך רכה, כל כך נטולת הגנות, מתמסרת, פתוחה וזורמת בטבעיות, בחופשיות, כמו מעיין או נחל. האם מותר להציץ לתוך תיבת המכתבים הפרטית הזאת? בוודאי, הרי הכותבת רוצה לחלוק את אושרה עם העולם כולו. אבל הרי גם ההצצה שלי היא מעשה פרטי ואינטימי, איך אוכל לכתוב עליה כאן, בפרהסיה?
אז אספר רק קצת ומסביב. זה ספרון קטן וצנוע, השירים קצרים עד קצרצרים, וחבר שקרא אותו והתמוגג אמר שהרגיש כאילו חברה קרובה חולקת איתו בשמחה את האהבה החדשה בחייה. וזה אכן מה שקורה, וזה כל כך יפה ומלטף ומעורר אמון בעולם, ברגש, בחיבור של אמת בין לבבות. הנה סופו של אחד השירים שאהבתי במיוחד, שנפתח כשהכותבת חונה מול בית הספר כדי לאסוף את בתה: "נשארו כמה דקות/ עד הכניסה למוֹדוּס אֵם./ והמייל שלך הגיע, הרגיע/ וניחם.// הייתי כמו מר קו על פי תהום/ ואת באת וציירת לי/ את המשך הדרך" (50 עמ' מנוקדים, ערך: יואב גלבוע, 68 שקל באתר ההוצאה, או 29 שקל לעותק דיגיטלי באתר עברית).
קתרזיס