top of page
היה לך טוב או היה לך רע?
היה לך טוב או היה לך רע?

היה לך טוב או היה לך רע?

יעל נאמן

שם הספר הזה מצטט שאלה שכיחה בקרב יוצאי קיבוץ הנפגשים אלה עם אלה, לדברי המחברת. שהרי רק בדיעבד, אחרי שילדותם נתפסה בעיני רובם כתהליך חינוכי חיובי שאין לערער אחריו, מגובה באידיאלים ובערכים חלוציים, התחילו ילידי הקיבוצים להבין שאותה "ילדות מאושרת" שחוו היתה בעצם ניסוי בלתי-חוקי בבני אדם – ניתוק של תינוקות רכים מהוריהם, בניגוד לכל היגיון ורגש. ויעל נאמן, בקטעים רבים בספרה החדש, מצליחה להמחיש לנו את תופעות הלוואי אצל שפני הניסוי הזה, שהיא עצמה אחת מהם – כמו גם בספרה המופתי הראשון "היינו העתיד", על ילדותה בקיבוץ יחיעם בשנות ה-50 וה-60 – בעדינות מופלגת, בצורה עניינית ולא מתלהמת, בלי לבוא בטענות ובלי לתקוף בזעם, ודווקא זה מה שמזעזע כל כך.

כי זה מה שזה – מסמך אנושי מזעזע, המוגש בפשטות עדינה להדהים, בצורה שאינה מותירה מקום לספק או לוויכוח עם העובדות המובאות בו. מה שהתניע את הספר היה ראיון שנאמן קראה במוסף "הארץ" בשנת 2000 עם נחשון גולץ מרוחמה, שהחליט לתבוע את ילדותו הגזולה מידי המפעל הקיבוצי, וכך כתב בתביעתו: "האישום – ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף. מטרת הניסוי: יצירת אדם חדש תוך כדי יציקת תכנים דמיוניים למושגי יסוד כמו הורים, בית, כסף, עבודה, אדמה". ולמראיינת ורד לוי-ברזילי אמר: "אני נראה לך בן-אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה, נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל. אני מוטציה. בפנים, אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואמא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עלי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן. את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים. ומדובר, כידוע, באלפים".

נאמן מספרת בנאמנות את סיפורו של גולץ (שהרחיק עם משפחתו עד אוסטרליה כדי למצוא שלווה), ושוזרת בין לבין גם זכרונות ותובנות משלה, המהדהדים את אלה שלו. נכון, בין ילידי הקיבוץ היו בוודאי כאלה בעלי נפש חסונה, או שהתברכו בהורים רגישים במיוחד, שיצאו פחות פגועים, יחסית – ועדיין גולץ צודק: לא טבעי לילדים לגדול בלי הורים, בלי משפחה, בלי דמות אחת לפחות, אוהבת ומגוננת, שלא עוזבת אותם ולא מפקירה אותם אף פעם. כמי שמכירה מקרוב כמה ילידי קיבוץ לאורך שנים, אוכל להעיד שיש בנפשם איזה תא סגור הרמטית, קשיח ומתַסכּל, שאין לחדור אליו. מעבר לכך שהספר מרתק עד ממגנט, כתוב וערוך להפליא, מדובר לדעתי במסמך חובה לכל מי שגדל בקיבוץ, גם אם נדמה לו שהיתה לו ילדות מאושרת (93 עמ', ערכה: דנה אולמרט), כעת בהנחה באתר "ידיעות ספרים", שמציע גם פרק ראשון לטעימה.

אחוזת בית

bottom of page